7 שנים.
הכרתי את נמרוד, כמו כולם, איפהשהוא בסוף ה-90. אני חושב שאפילו טסנו יחד על השרתים של מיקרוסופט, עם משה שטרית ושאר הדינוזאורים.
אני זוכר משמרות לילה במגדל הפיקוח בשדה-דב, אחרי שסידרתי לו אישור כניסה לבסיס. יושב איתי, מעבירים שעות במגדל...
את השמועה על ההתרסקות קיבלתי כשירדתי בעצמי מטיסת כיול PAPI בשדה-דב. שישי בצהריים, גשום, וחבר משותף יידע אותי. אני זוכר את תחושת ההדחקה בדקות הראשונות. ממש לא התייחסתי לזה, סירבתי להאמין, התנהגתי, באופן לא ברור, כאילו כלום לא קרה. לא יודע להסביר. אחר כך כבר היה קשה; טלפונים לחברים משותפים מהחטיבה, ומבינים לאט לאט שזה אכן קרה.
מאז - מגיעים כמעט כל שנה לאזכרה. השנים רצות מהר מאוד. החברים מתבגרים, מסיימים תארים, מתחתנים, חלקם עם ילדים, המשפחה עברה דירה - אבל נמרוד נשאר זכרון של אבן אצל כולנו. משוגע, עם ברק נדיר בעינים, ויכולת אנושית מופלאה ליצור קשרים ולאגד סביבו אנשים.
תמיד יחכו לך / לאה שבת
הו ילד עבר זמן
נסעת לחפש רחוק מכאן
ואני מחכה לך
הו ילד שלי בעולם
ציפור אדם כמו כולם
מחפש את האופק
כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך
הו ילד כששקט
אני יושבת במרפסת לנגן
מנגינות געגוע
הו ילד תשתדל
להגיע לכאן מהר
ככה אני מבקשת בשקט
כל מטוס שטס בשמיים...
Uploaded with ImageShack.us