Amon Schneider פורסם ספטמבר 17, 2010 דיווח פורסם ספטמבר 17, 2010 המסע מעל ההימאלאיה בדקוטה, עורר בי את החשק לטוס "כמו פעם". עם אוטומציה מפגרת יחסית, בלי FMC, הרבה יותר קשב וריכוז נדרשים, בקיצור - רמה אחרת של אתגר. לא, אל תבינו אותי לא נכון - אני מאד נהנה להטיס את פאר היצירה, ובכלל פריק טכנולוגי מושבע. אבל מידי פעם, יש חשק לטוס אחרת, יותר מהישבן ופחות מהקונסולות. האנוי מתחברת לי לתקופת סוף שנות ה60 תחילת ה 70. מלחמת וייטנאם וכל הקשור בה. אז למסע להאנוי, בירת הוייטקונג, בחרתי ב DC8, מטוס שהיווה את אחד מעמודי התווך של התקופה. מעט על המטוס: 4 מנועי PW המספקים ביחד דחף של 68,000 ליברות (פחות ממה שנותן מנוע אחד של 777 מודרני....), מהירות שיוט של .82 מאך ורום שיוט אופייני בין 340 ל410. המטוס מצוייד בטייס אוטומטי מסוג ספרי, שכל מה שהוא יודע, זה לטפס אותו בשיעור קבוע, לשמור כיוון, להתממשק למערכת ניווט פשוטה כמו INS או GPS בסיסי (בדגמים המאוחרים יותר). הוא לא יודע "ללכוד" גובה ואין למטוס מצערת אוטומטית. התוצאה היא עומס עבודה רב יותר באופן משמעותי על הצוות (היו טסים עם לפחות 3). אבל החברה האלו היו חורשים מעל האוקיינוסים חופשי חופשי... מעניין לדעת שיותר מ 500 מטוסים כאלו פעילים עדיין היום (כ 400 יותר מה 707 המוכר יותר במחוזותינו). לאחר התנעה מורכבת (אין APU, מניעים את מס'3, דוחפים ואז את היתר) המראה חלקה יחסית וביצוע ה SID עפ"י ה VOR/DME. תקלה ראשונה עוד לפני שמגיעים לגובה שיוט. ארי מדווח לי שאני צפונית לנתיב. בדיקה זריזה מעלה שטענתי בטעות גירסה מוקדמת יותר של הנתיב ל GPS. פרימיטיבי, אמרנו?.... אני מחליט לתקן ע"פ עזרי הניווט ולנטוש את ה GPS. מלחמה קצרה במכשירים, ואנחנו מיוצבים בגובה שיוט, ועל הנתיב הנכון. מכאן כבר דברים עבדו טוב יותר. הנמכה ל האנוי ע"פ הדפית, בראות "0" עד למינימה ונגיעה סבירה. יש אפשרות ללכוד את אלומת ה ILS ולרכב עליה, אבל צריך מאד לדייק גם בזוית וגם במהירות. שורה תחתונה - היה כיף. המטוס בשד"ת האנוי (יעקב עם ה 200 ברקע) יש אפקט חביב של עשן, כמו במטוס האמיתי.... הפנל גמר חתימה טובה לכולם,
