TFC 20.12.12 הכיבוש היפני של הפיליפינים - נמוך ולאט

[Yakov Kraus]

המערכה בפיליפינים (1942-1941) הייתה פלישה לפיליפינים על ידי כוחות האימפריה היפנית ב-1942-1941, וההגנה על האיים על ידי כוחות פיליפינים ואמריקאים

רקע

הכוחות המגנים נהנו מעדיפות מספרית של 3 ל-2 על פני היפנים, אך היו פחות מצוידים ומאומנים מהם, בעוד היפנים השתמשו ביחידות הטובות ביותר שלהם במערכה. הארמייה היפנית ה-14 ריכזה את כוחותיה באי המרכזי לוזון בחודש הראשון למערכה, ובכך הצליחה לכבוש אותו במהירות.

הפיקוד העליון היפני, בהאמינו כי ניצח במערכה, החליט להקדים את הפלישה לאיי הודו המזרחית בחודש, והוציאו מהפיליפינים את מרבית הכוח של הארמייה ה-14 ואת מרבית כוחות האוויר בינואר 1942. החלטה זו, בשילוב עם החלטת המגנים לסגת לעמדות מגננה בחצי האי בטאן, האריכו את המערכה בארבעה חודשים נוספים.

היפנים תכננו לכבוש את הפיליפינים כחלק ממהלך בו תכבוש קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית אזורים עשירים במשאבי טבע במלאיה ובאיי הודו המזרחית ההולנדיים (כיום אינדונזיה), ובו בזמן ינטרל הצי היפני המשולב את צי האוקיינוס השקט של הצי האמריקאי.

פרשת כוחות האוויר במזרח הרחוק

לאחר שהחדשות על המתקפה על פרל הארבור הגיעו לפיליפינים בסביבות שעה 03:00 ב-8 בדצמבר, המריאו מטוסי הזרוע האווירית בחיפוש אחר מטוסים יפניים עליהם דווח מעט לאחר

לאחר סדרה של דיונים התקבלה בשעה 11:00 ההחלטה לתקוף את בסיסי האוויר היפניים בפורמוזה לפני השקיעה, והתקפה נוספת עם שחר ביום המחרת

בשעה 11:20 זיהתה תחנת מכ"ם בלוזון גל תקיפה במרחק 200 ק"מ מהחוף. נשלחה הודעה למפקדת הזרוע האווירית, אך היא הגיעה למפקד כוח הפטרול ולא נעשו כל פעולות נוספות להגנת המטוסים.

כשתקפו טייסי הצי האווירי ה-11 את שדה התעופה לקארק בשעה 12:30 הם מצאו שתי טייסות B-17 על הקרקע וטייסת P-40 מתכוננת להמראה. הגל הראשון של 27 מפציצים יפניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת ופגעה ב-P-40 בעודם על מסלול ההמראה. גל שני של מפציצים, מלווים במטוסי קרב מדגם A6M זירו, השמיד 12 מתוך 17 המפציצים האמריקאיים בשדה והסבו נזק כבד לשלושה נוספים הזרוע האווירית של כוחות ההגנה איבדה כמחצית מכלל מטוסיה בהתקפה הראשונה, והושמדה לחלוטין מספר ימים לאחר מכן.

בניגוד למה שאירע לאחר פרל הארבור, לא נפתחה במקרה זה חקירה רשמית בנוגע למחדל זה. לאחר המלחמה הטילו בררטון וסאת'רלנד את האשמה איש ברעהו, ומקארתור פרסם הצהרה כי לא היה מודע להמלצה לתקוף את פורמוזה

הפלישה

נחיתות ראשונות

הארמייה ה-14 החלה את הפלישה בנחיתה על האי בטאן (לא חצי האי בטאן), כ-190 ק"מ צפונית ללוזון, ב-8 בדצמבר 1941. בימים שלאחר מכן המשיכו הנחיתות על האי קמיגוין ובויגאן, באפארי ובגונזגה שבצפון לוזון.

מוקדם בבוקר ה-12 בדצמבר נחתו 2,500 חיילים יפניים מהדיוויזיה ה-16 בעיר לֶגָאזְפּי שבדרום לוזון, כ-240 ק"מ מריכוז כוחות ההגנה הקרוב ביותר. ההתקפה על מינדנאו החלה ב-19 בדצמבר, ולקחו בה חלק גורמים מהדיוויזיה ה-16 שצורפו באופן זמני לכוח הפלישה על מנת לאפשר לדיוויזיה ה-14 להשתמש בכל כוח האדם שלה בלוזון.

המתקפה העיקרית

המתקפה העיקרית נפתחה בבוקר ה-22 בדצמבר כש-43,110 חיילים מהדיוויזיה ה-48 ורגימנט אחד מהדיוויזיה ה-16 נחתו בשלוש נקודות לאורך החוף המזרחי של מפרץ לינגין. עם כוח זה נחתו גם יחידות ארטילריה וכ-90 טנקים. מספר מטוסי B-17 מאוסטרליה וצוללות תקפו את כוח הפלישה, אך להתקפם זו הייתה השפעה מועטה.

הדיוויזיות ה-11 וה-71, שחסרו ציוד ואימון, לא הצליחו למנוע את הנחיתות ואף לא הצליחו לרתק את היפנים לחופי הנחיתה. שאר היחידות היפניות נחתו בקצה הדרומי של המפרץ. רגימנט הפרשים ה-26 שיצא לקראתן נהדף לאחר שספג אבידות רבות ולא זכה לתגבורת. עם רדת הערב ב-23 בדצמבר נעו היפנים כ-16 ק"מ לפנים הארץ.

ביום הבא נחתו בשלוש נקודות במפרץ לאמון שבדרום לוזון כ-7,000 חיילים מהדיוויזיה ה-16. הם נתקלו בכוח ההגנה של דרום לוזון שהיה מפוזר באזור, וללא יכולת התנגדות ממשית. היפנים החלו מיד בהתקדמות צפונה, לכיוון הבירה מנילה, שם חברו לכוחות שירדו מצפון לוזון, ובכך השלימו את ניצחונם.

הנסיגה לבטאן

דיוויזיית הפיליפינים האמריקאית נשלחה לחפות על נסיגת הכוחות לבטאן ועל מנת לעצור את ההתקדמות היפנית למפרץ סוביק. ב-24 בדצמבר הפעיל מקארתור תוכנית פעולה שקראה להתארגנות של חמש נקודות במרכז לוזון שנועדו לעכב את התקדמות האויב בעוד ששאר הכוח נסוג לבטאן. את משימה זו ביצע רגימנט הפרשים ה-26. מקארתור שיחרר את פרקר מהפיקוד על כוח דרום לוזון והורה לו להכין עמדות מגננה בבטאן. בנוסף, מפקדת הצבא וממשלת הפיליפינים העתיקו את מקום מושבן לחצי האי. במשך תשעה ימים נשלחה אספקה לבטאן בניסיון להעביר כמות מזון שתספיק לכ-43,000 חיילים למשך חצי שנה (בסופו של דבר הגיעו לבטאן ,000 חיילים ו-26,000 פליטים).

היפנים הבינו את תוכניתו של מקארתור ב-30 בדצמבר, ושלחו את הדיוויזיה ה-48 לחסום את הכניסה לחצי האי. בסדרת פעולות בין ה-2 ל-4 בינואר פתחו הדיוויזיות הפיליפיניות ה-11 וה-21, רגימנט הפרשים ה-26 ומספר טנקים קלים את הדרך מסן פרננדו לדינאלופיהאן שבכניסה לחצי האי, מספיק זמן על מנת לאפשר לכוח דרום לוזון הנסוג להיכנס לבטאן, ואז נסוגו בעצמם. הכוחות האחרונים לסגת אל בטאן היו חיילי הרגימנט האמריקאי ה-31, שהשלים את הנסיגה ב-6 בינואר 1942.

קרב בטאן

כוחות הגנה פיליפינים ואמריקאים הדפו התקפות ליליות בסמוך לעיירה אבוקאי שבצפון מזרח חצי האי, ודיוויזיית פיליפינים אף יצאה להתקפת נגד ב-16 בינואר, אך זאת נכשלה והדיוויזיה נסוגה דרומה. לאחר מכן נקבע קו ההגנה במרכז חצי האי ב-26 בינואר.

הארמייה ה-14 חידשה את התקפותיה ב-23 בינואר. יחידות אמפיביות של הדיוויזיה ה-16 ניסו לנחות מעבר לקווים האמריקאים אך נלכדו בג'ונגל הסבוך ונהדפו על ידי יחידות שנוצרו אד הוק ללחימה באזור זה. היפנים נאלצו לסגת על הצוקים עליהם נחתו תוך ספיגת אבידות רבות.

התקפה יפנית בראשית פברואר שברה את קו ההגנה האמריקאי אך נעצרה והתחלקה למספר מוקדי לחימה. ב-8 בפברואר הורה גנרל הונמה על עצירת כל הפעילות ההתקפית על מנת לאפשר לכוחותיו להתארגן מחדשתוצאות קרבות אלה היו השמדתם המוחלטת של שלושת הגדודים שהרכיבו את הרגימנט ה-20 של הדיוויזיה ה-16, ובאופן כללי הפיכת הארמייה ה-14 לכוח התקפי בלתי יעיל.

בשל מצבה הרע של הארמייה ה-14, נקטו היפנים בפעילות מצור במשך השבועות שלאחר מכן. בשל מצבם המדרדר של כוחות בעלות הברית בזירה האסייתית-פסיפית הורה הנשיא פרנקלין רוזוולט למקארתור לעזוב את הפיליפינים ולעבור לאוסטרליה בתור המפקד העליון של זירת דרום מערב האוקיינוס השקט (משפטו המפורסם של מקארתור יצאתי מבטאן, ושוב אשוב - I came out of Bataan and I shall return נאמר עם הגיעו לאוסטרליה ב-20 במרץ). ויינרייט קיבל לידיו את הפיקוד על כוחות ארצות הברית בפיליפינים ב-23 במרץ.

ב-28 במרץ חידשו היפנים את ההתקפות האוויריות והארטילריות על כוחות בעלות הברית, שסבלו מתת-תזונה, תשישות ומחלות. ב-3 באפריל פרצו היפנים את קווי ההגנה האמריקאים והחלו להתקדם לדרום חצי האי בחושבם שהקרב יימשך כחודש. דיוויזיית הפיליפינים, שכבר לא תפקדה כיחידה אחת וחייליה היו מותשים מלחימה רצופה על פני חמישה ימים, לא הצליחה להדוף את המתקפה היפנית. ב-8 באפריל הוכנעו גם הרגימנט ה-57 והדיוויזיה ה-31. הרגימנט ה-45 נכנע ב-10 באפריל 1942.

קרב קורגידור

קורגידור היה עמדת ארטילריית חוף אמריקאית שהגנה על הכניסה למפרץ מנילה. היחידות שהפעילו את התותחים היו ריגמנטי הארטילריה החופית ה-59 וה-61 ויחידת נ"מ אחת. מכיוון שהארטילריה החופית שעל האי הייתה מיושנת ושימשה להתקפת כלי שיט בלבד הוציאוה מפציצים יפנים מפעולה בקלות. סוללת הנ"מ, לעומת זאת, עשתה חיל, והצליחה להפיל מספר רב של מטוסים יפניים, אך בראשית 1942 התקינו היפנים מערכות חמצן במטוסיהן, דבר שאפשר לטייסים לטוס בגובה רב יותר - מחוץ לטווח הנ"מ שבקורגידור.

בדצמבר 1941 נמלטו הנשיא הפיליפיני מנואל קזון, מקארתור, קצינים בכירים ודיפלומטים עם בני משפחותיהם ממנילה, ועברו למנהרת מלינטה, קומפלקס צבאי תת-קרקעי שנבנה כמקלט פצצות. טרם הגעתם שימשה המנהרה מפקדת הפיקוד העליון, בית חולים ומחסן נשק ומזון. במרץ 1942 הגיעו מספר צוללות אמריקאיות לצפון האי. הן הביאו עימן דואר, פקודות חדשות ונשק, ולקחו איתן את הפיקוד האמריקאי העליון, את בכירי הממשל הפיליפיני, זהב כסף ומסמכים בעלי חשיבות. אלה שלא חולצו על ידי הצוללות הפכו מאוחר יותר לשבויי מלחמה של יפן והושמו במחנות ריכוז אזרחיים במנילה ובסביבותיה.

ההגנה על קורגידור הוטלה על כתפיהם של 11,000 חיילים. חלקם הגיעו לאי לאחר שנמלטו מבטאן טרם הגעת היפנים. היפנים החלו בהתקפה ארטילרית על קורגידור ב-1 במאי. בליל ה-5-‏6 במאי נחתו שני גדודים מהרגימנט ה-61 היפני בקצה הצפון-מזרחי של האי. אף על פי שנתקלו בהתנגדות קשוחה הצליחו היפנים להקים ראש חוף, שתוך זמן קצר זכה לתגבורת בדמות טנקים וכלי ארטילריה. המגנים נהדפו במהירות לכיוון גבעת מלינטה.

ב-6 במאי ביקש ויינרייט מהונמה שיעביר אליו את תנאי הכניעה. הונמה התעקש שהכניעה תכלול את כל כוחות בעלות הברית בפיליפינים. בהאמינו כי חייהם של כל השוהים בקורגידור נמצאים בסכנה, קיבל ויינרייט את תנאי הכניעה. ב-8 במרץ הוא שלח מברק לשארפ ובו פקד עליו להורות לכוח ויסאיאס-מינדנאו להניח את נשקו. שארפ ציית לפקודה, אך רבים אחרים פתחו בלוחמת גרילה.

תוצאות הקרב

ההתנגדות הפיליפינית-אמריקאית כנגד היפנים בבטאן ובקורגידור החזיקה מעמד שלושה חודשים בלבד, זאת על אף יתרונם המספרי על פני היפנים.

התבוסה במערכה סימנה את תחילתה של תקופה בת שלוש וחצי שנים בה חוו השורדים מקרב בעלות הברית התעללות קשה, בהם צעדת המוות בבטאן, התנאים הקשים במחנות השבויים היפניים ואוניות הגיהנום, עליהן נשלחו השבויים בתנאים קשים ליפן לשמש פועלים במכרות ובמפעלים.

הנפשה של המערכה בפיליפינים

http://www.historyan...ppinesPage.html

הטיסה - נמוך ולאט

שלב א

נמריא משדה באזור הנחיתה העיקרי RPUG LINGAYEN

נטוס דרומה מעל אזורי הקרבות מעל שדה קלרק

וננחת בשדה הבינלאומי של מנילה

RPUG LINGAYEN 161° (160°T) 53.8nm

CIA CLARK (113.100 CIA )138° (137°T) 24.8nm

PL PLARIDEL (295.000 PL ) 158° (157°T) 24.1nm

RPLL MANILA-NINOY AQUINO INTL

Total 102.8nm

שלב ב'

סיור מעל באטאן וקורדור

נמריא ממנילה RPLL

נטוס לאורך חצי האי באטאן נעבור במרכזו

מעשה סיבווב נעל קוריזור

וננחת ב RPLS SANGLEY

RPLL MANILA-NINOY AQUINO INTL318° (317°T) 21.3nm

GPS N14°46.20' E120°45.87'275° (273°T) 28.7nm

RPLB SUBIC BAY INTL138° (136°T) 14.5nm

GPS N14°37.16' E120°26.64'164° (162°T) 10. 6nm

GPS N14°27.06' E120°29.94'131° (129°T) 6.2nm

GPS N14°23.12' E120°34.88'072° (071°T) 19.9nm

RPLS SANGLEY

Total 101.1nm

המראה 9.30 20.12.12

בהצלחה