חברים,
בסופו של דבר נראה שיש פה גם תסמונת ש״ג, שבה הפקח/המגדל נתפס כחוליה האחרונה באי-סדר נתב״ג.
יפה רשם רן כשדיבר על המאקרו, אבל במדינתנו יום עסל-יום בסל, תקופה מצויינת ותקופה פחות, ובסופו של דבר המצב די מאוזן.
הדבר הכי יפה פה בתעופה הישראלית הוא שני צידי המטבע, הטייסים והפקחים, שלצערי אינם ״קשורים״ האחד בשני (ונראה שגם אינם מנסים),
כל אחד, פשוט מאד: תקוע בתא שלו, ולא מנסה להבין מעט מה הולך בתאו של האחר, גם אם לא נאמרים לו דברים ישירים על הרדיו.
ולדוגמא (שאין לי האפשרות לפרסמה פה, כי אין לי את ההקלטה), בהתרסקויות הקטלניות בחיפה האווירה בין 4 קירות קומת הפיקוח הייתה נסערת מאד, הרוחות געשו ובצורה הטבעית ביותר הרגשות הציפו את העיניים (כי אחרי הכל, אלו חברים שטסים במטוס). ובמקביל, כשמאזינים לקשר נשמעות הוראות פיקוח ברורות, בטון מקצועי ובשקט מופתי.
קשה מאד לתאר את המצב הזה והדואליות, אבל כך היה.
אפשר להתחיל להפנות אצבעות לכל כיוון, הן לניהול הגופים הגדולים והן להתנהלות האנשים הקטנים. מי בפנים, מי בחוץ, למה? איך? וכיצד?
כאיש קבע לשעבר, כעובד רש״ת לשעבר, כמהנדס בהווה העובד עם גופים רבים בארץ, אני יכול להגיד כי עד שאינך נמצא בתוך המערכת, אינך יודע מאום על התנהלותה.
גם אם ההתנהלות, כלפי חוץ נראית שגויה, פגומה... מגעילה. בסופו של יום לכל אחד האינטרנס שלו, הן אישי והן מערכתי.
גם לי כואב מאד המצב התעופתי בארץ, יותר מהצד של התעופה הקלה שסוגרים יותר מאשר פותחים, עושים אירועים גרנדיוזים על לא כלום, מאכילים את מפלצת התשקורת בנתונים סתמיים שמנופחים לאירועי-על שאין בהם מאום.
אני אישית מאד סולד ממאשימים פטולוגים, שיודעים להצביע על האשמים ושוכחים שיש עוד 4 אצבעות שמופנות אליהם.
אסיים בדוגמא אישית: הייתי יכול לרוץ ולהאשים את כל העולם בדברים שקרו לי, בצדק או לא, ובמקום בחרתי להמשיך בעשייתי התעופתי ולהתנדב בגופים אלו ואחרים, להרצות בהתנדבות והכי חשוב: להמשיך ולתת מכל ליבי לטובת vatil