Tomer Haim פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 טיפים לנחיתות: לרוב המטוסים האזרחיים בעלי כן נסע קדמי, שיטת נחיתה כמעט זהה, ההבדל ביניהם הוא כוח המנוע והמהירות הנדרשת לנחיתה. טייס המנחית מטוס חייב להכיר טוב טוב את התנהגות המטוס במצבי מהירות ואף שונים, על המטוס להיות במסגרת מעטפת בטיחות לכל מצב שעלול לקרות לו במהלך הנחיתה. הבעייתיות בנחיתה היא שהמטוס נמצא בקונפיגורציה כזו של גובה נמוך ומהירות נמוכה, כך שלטייס אין הרבה מרווח טעות או מרווח לתיקון טעות כמו בטיסה ישרה ואופקית בגובה רב. ישנם פרמטרים רבים שטייס צריך לקחת בחשבון ולפיהם לקבוע את תצורת הנחיתה, מאמר זה מתייחס לחלקם: -אורך מסלול -טמפרטורה -מהירות הגישה -רוח -הצפה -גישה עם/בלי מנוע -כמות מדפים אורך מסלול: מסלול ארוך יותר, יהיה נוח יותר לנחיתה, מאפשר לטייס להתחיל את הליך ההצפה עוד מעל המסלול עצמו ולהציף לאורכו של המסלול בלי חשש שהמסלול יסתיים פתאום, בנוסף בתנאי מזג אויר בעייתיים יכול הטייס לפתוח מעט מנוע, להתייצב ולהשלים את הנחיתה על החלק הנותר של המסלול. מסלול קצר במיוחד יצריך תחילת הצפה לפני מעבר מפתן המסלול ובנקודה מסוימת, אם הטייס לא הצליח לנחות, יהיה עליו ללכת סביב. מהירות הגישה: על הטייס לתכנן את הגישה לנחיתה כך שבצלע הסופית של הגישה (פיינל) המטוס יהיה מאורגן ומסודר על ציר המסלול ועם כמות המדפים הרצויה ובמהירות הרצויה. "התברברות" בתחילת הפיינל תגרור מלחמות עם המטוס בסוף הפיינל ותגדיל את הסיכוי לתאונה. לכל מטוס נקבעה מהירות גישה לנחיתה המתבססת בעיקר על משקל המטוס וכמות המדפים איתה בחר הטייס לנחות. במוסים גדולים, מהירות הגישה נקבעת במדויק ברמה של קשר בודד, ואילו במטוסים קלים יצרן המטוס קבע מרווח מהירות, למשל: בססנה 172, יצרן המטוס קבע מהירות של 65 עד 75 קשרים עם מדפים מעלה ו 60 עד 70 קשרים עם מדפים מטה. העיקרון הוא שככל שהמטוס כבד יותר, נדרשת מהירות לנחיתה גבוהה יותר כדי לפצות על מהירות הזדקרות גבוהה יותר, כך גם כלפי מדפים, הורדת מדפים מורידה את מהירות ההזדקרות ומאפשרת גישה במהירות נמוכה יותר. מהירות הנחיתה מבטיחה לטייס שבגובה נמוך מעל המסלול יוכל להציף את המטוס כלומר, להרים את אף המטוס, להקטין את שעור שקיעתו של המטוס עד לנגיעה רכה, וכל זאת לפני שהמטוס עצמו מזדקר. רוח: רוח היא אלמנט חשוב מאוד בנחיתה, על הטייס לתת את הדעת בהתחשב בכיוון ועצמת הרוח, לרוח שני אלמנטים. 1) בגישה עצמה 2) בהצפה ובנגיעה בגישה עצמה: הגישה לנחיתה דומה לטיסה על נתיב, המטוס נמצא על ציר המסלול, ואף המטוס מוסט לתוך הרוח על מנת לשמור את המטוס על ציר המסלול לכל אורך הגישה. בדרך כלל נוהגים לנחות עם רוח אף וזאת על מנת לקצר את מרחק ריצת הנחיתה, אבל כשרוח האף מספיקה או נחלשת בפתאומיות בזמן הגישה התוצאה הישירה של אפקט זה היא הקטנה מידית של מהירות האוויר של המטוס, דבר היכול לסכן את המטוס בשקיעה ואף להביא להזדקרותו. לכן: נהוג לבחור מהירות לנחיתה על פי ספר המטוס ולהוסיף למהירות זו את כמות המשבים דוגמה: ססנה 172 במשקל מלא נוחתת על מסלול 29 בהרצליה, בשדה נושבת רוח 290 על 10 קשרים עם משבים 15. הרצליה שדה קצר לכן עדיף שננחת עם כל המדפים, מהירות הגישה המומלצת על ידי יצרן המטוס היא 60 עד 70 קשרים. אנחנו במשקל מלא, לכן נבחר ב70 קשרים, אבל, יש משבים בין 10 ל 15 קשרים, לכן נוסיף את אותם 5 קשרים, נבוא במהירות 75 קשרים ואם הרוח תחלש בפתאומיות מ 15 ל 10 קשרים, עדיין נהיה במהירות בטוחה לנחיתה של 70 קשרים. מאידך אין להגזים עם תוספת המהירות – המסלול קצר.. בהצפה: אם בגישה עצמה מעניין אותנו בעיקר רכיב רוח אף, בהצפה יעניין אותנו בעיקר רכיב רוח צד, הרי כל הגישה אף המטוס היה מכוון לתוך הרוח כדי לשמור על ציר המסלול, אם ננחת ככה, מיד אחרי נגיעה המטוס יברח החוצה מהמסלול. לכן, חייבים ליישר את ציר האורך של המטוס עם ציר המסלול כמה שניות לפני הנגיעה. יישור זה מתבצע עם הרגל, הטייס משתמש ברגל ההפוכה לכיוון הרוח, אם הרוח באה מימין, הטייס ידחוף רגל שמאל ליישור אף המטוס עם המסלול, אבל, דחיפת רגל, גוררת גם הטיית כנף, לכן הטייס צריך גם להשתמש במאזנת כנגד הרגל ולהוריד כנף לתוך הרוח, במילים אחרות, אם הרוח באה מימין, גלגל ימין יגע ראשון, אחריו גלגל שמאל, והקדמי אחרון. הצפה: הצפה היא החלק החשוב היותר בנחיתה, טוב הנחיתה נקבע על ידי ההצפה עצמה, אופי ההצפה עצמה נקבע על ידי טיב הגישה שלפני ההצפה: ככל שהגישה תהיה מסודרת יותר, ההצפה תהיה טובה יותר וכך גם הנחיתה. ההצפה המקובלת מתחילה בגובה של 10 מטר מעל המסלול, הטייס "עוזב" את מהירות הגישה ומרים את אף המטוס, המהירות קטנה והמטוס שוקע, ככל שהמטוס הולך ושוקע, הטייס מרים עוד ועוד את האף, המהירות הולכת וקטנה, בגובה מטר מעל הקרקע, במטוס קרוב מאוד למהירות ההזדקרות, הטייס מושך עוד קצת, והמטוס שוקע ונוגע ברכות, כך זה נראה: http://tomer.ifschool.net/articles/pic/ ... anding.wmv שני דברים מאוד חשובים בביצוע ההצפה: 1) תזמון תחילת ההצפה ומצב אף המטוס 2) ייצוב האף תזמון תחילת ההצפה: כאמור ההצפה אמורה להתחיל בגובה 10 מטר מעל המסלול, התחלת ההצפה בגובה מוקדם מדיי או לחילופין הרבה חריפה מידיי של אף המטוס, תגרור הקטנת מהירות המטוס לפני התקרבות למסלול ושקיעה מהירה של המטוס ואף הזדקרות על המסלול עצמו, לא נעים, במקרה הטוב מסתיים בטחורים לשבוע ובמקרה הרע מסתיים בשבירת גלגלי המטוס. http://tomer.ifschool.net/articles/pic/stalllanding.wmv הצפה מאוחרת, או הרמה מועטת מידיי של אף המטוס, תגרור נגיעה במהירות גבוהה מידיי, לפעמים על שלושה גלגלים יחד, וברוב המקרים נגיעה כזו תזרוק את המטוס חזרה לאוויר, מצב המכונה "קנגרו" פתרון לבעיית קנגרו, אם קרתה: אם הקנגרו היה חלש, יש לשמור את מצב האף לעולם אין להוריד אף חזרה למסלול, יש להחזיק את האף מעלה ולתת למטוס לשקוע עם הקטנת המהירות. אם הקנגרו היה חריף, יש לפתוח מנוע, לא לתת לאף להתרומם, להגדיל את המהירות, להתייצב ולנחות על המסלול שנשאר, אם לא נשאר מסלול יש ללכת סביב. כך נראית הצפה מאוחרת: http://tomer.ifschool.net/articles/pic/kengeroo.wmv ייצוב אף המטוס: בכל מקרה לא דוחפים את הסטיק, משכנו, האף התרומם, יש לקבע את הסטיק ולא לתת לו לזוז בכל מחיר עד המשיכה הבאה. דחיפת הסטיק במהירות נמוכה תגרום להכנסת אף המטוס לתוך המסלול. גישה, עם או בלי מנוע: יש שתי שיטות לנחיתה, שתיהן נכונות: 1) גישה עם מנוע 2) גישה ללא מנוע גישה עם מנוע, היא גישה שטוחה יותר, הטייס שומר על מצב האף עם הסטיק ומהירות בעזרת המצערת, מוריד מדפים שלב אחרי שלב לפי מרחק מהמסלול, עד מעבר מפתן המסלול שם סוגר מנוע ומציף באופן רגיל. גישה זו נוחה לנוסעים וקלה לביצוע עבור הטיים, בדרך כלל מתאימה לשדות תעופה עם מסלולים ארוכים שלפניהם מעט מאוד מכשולים. גישה בלי מנוע, היא גישה שבתחילתה הטייס סוגר את המנוע למצב של סרק ומוריד 10 מעלות מדפים, הטייס שולט על מהירות הטיסה עם אף המטוס ובוחן את התקדמות המטוס אל עבר המסלול לעומת שקיעתו, אם המטוס שוקע ולא מגיע למסלול , הטייס מאחר את השימוש במדפים ואף מוסיף מנוע. אם המטוס גבוהה מידיי ומתקדם מהר מידיי לעבר המסלול, הטייס ישתמש מוקדם בכל הכמות של המדפים שתגרום למטוס לשקוע, גישה זו פחות נוחה לנוסעים בגלל שהיא תלולה יותר, קשה יותר לביצוע עבור הטייס אבל לזכותה מספר יתרונות: 1) במקרה של כשל במנוע בזמן נחיתה, המטוס יגיע בוודאות אל המסלול 2) כל נחיתה היא בשביל הטייס תרגול נחיתת אונס ומביאה את הטייס לרמת טיסה טובה יותר 3) נחיתה טובה עבור שדות תעופה קטנים עם מכשולים רבים לפני המסלול המצריך גישה תלולה. כמות מדפים: נחיתה רגילה היא נחיתה עם מדפים, בכל סוגי המטוסים. לטייס עצמו ניתנת האפשרות להחליט לנחות ללא מדפים או רק עם חלקם, נחיתה ללא מדפים מאריכה משמעותית את מרחק ריצת הנחיתה לכן לא כדאי לנחות ללא מדפים על מסלולים קצרים עם מכשולים רבים לפני המסלול. גישה ללא מדפים גם אם היא מבוצעת ללא מנוע, היא גישה שטוחה מאוד. בשני מקרים מומלץ לטייס לנחות עם חלק מהמדפים: 1) כשמשקל המטוס קל באופן קיצוני 2) כשיש רוח צולבת חזקה, נחיתה ללא מדפים תקטין את השפעת הרוח על המטוס. הגישה: הגישה מבוצעת במהירות גבוהה מהרגיל, זאת עקב הגדלה במהירות ההזדקרות של המטוס כשהו ללא מדפים. הצפה: כאמור מטוס ללא מדפים, מבצע גישה שטוחה למדיי, אין את הגרר שבדרך כלל יוצרים המדפים, לכן מרחק ההצפה יהיה ארוך יותר, על הטייס להציף עם אף נמוך יותר ולגעת במהירות גבוהה יותר, אבל לא גבוהה מידיי, שלא יתפתח קנגרו. כך נראית נחיתה ללא מדפים: http://tomer.ifschool.net/articles/pic/ ... anding.wmv
avigm פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 תומר, כמו תמיד, ההסברים שלך פשוט יוצאים מן הכלל, מאד מאד לעניין. תודה!!
FlightHut פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 ממש עזר לי תודה רבה תומר ואל תשכח לבוא לבקר בביה"ס לפעמים!
Eldar Sella פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 תודה רבה תומר, שימושי לכל אחד, נהנתי לקרוא :!:
Moshe Bensal פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 תומר, כל הכבוד על ההשקעה, מאד שימושי, ותודה על השיתוף.
תומר עינבר פורסם פברואר 2, 2008 דיווח פורסם פברואר 2, 2008 תודה רבה תומר, קצת חזרה על הבסיס התאים לי בול, כל הכבוד.
